לאישה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה מקצה מקל שהיא תלתה על צווארה.

 

לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים.

 

מהדרך הארוכה שבין הבית לנהר – הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא.

 

כך זה המשיך על בסיס יומי במשך שנתיים, כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים.

 

כמובן שהכד המושלם היה גאה בהישגיו.

 

אבל הכד הסדוק היה מסכן ואומלל, הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שיכל לעשות רק חצי מהעבודה שהוא נועד לעשות.

 

יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה:

 

"אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך!"

 

האישה הזקנה חייכה ואמרה: "האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת פרחים? ולא בצד השני?"

 

"זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. ובכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית – השקת אותם".

 

"במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן".

 

"אם לא היית כפי שאתה, לא היה החן הזה בתוך הבית".

 

לכל אחד מאיתנו יש את הפגמים המיוחדים לנו. אבל אלו הסדקים והפגמים של כל אחד ואחד מאתנו שעושים את חיינו יחד כה מעניינים ומספקים.

 

צריך להסתכל על כל אדם בזכות מה שהוא, ולהתבונן בטוב שבו.

 

אז, לכל חברי הסדוקים, שיהיה לכם יום נפלא ותמיד זכרו להריח את הפרחים בצד הדרך שלכם.

 

 

היו היה חכם סיני זקן שחוכמתו נודעה בכל רחבי המדינה והוא זכה להערכה רבה.

 

בחור צעיר שקנא בכבוד לו זוכה החכם הזקן, קם בוקר אחד והחליט: "אני חייב להוכיח לו שהוא לא כל כך חכם כפי שהוא חושב".

 

הבחור הגה תכסיס שיפיל את הזקן בפח והרהר:

 

אחזיק בכפות ידי ציפור ואשאל אותו: האם הציפור חיה או מתה? אם יגיד הזקן שהציפור חיה, אמעך אותה מיד בשתי ידי ואראה לו שטעה והנה היא מתה.

 

ואם תשובתו תהיה שהציפור מתה, אפתח את ידי ואתן לה לעוף וכולם יראו את טעותו.

 

הבחור שהיה מאוד מרוצה מהרעיון שלו, תפס ציפור והלך בהתלהבות לפגוש את האיש בכיכר העיר, פנה אל הזקן כשכפות ידיו צמודות ואמר: “בוא אמור לי החכם מכל אדם, האם הציפור שבידי חיה או מתה?”

 

תשובתו של הסיני הזקן היתה: "הבחירה בידך…"

 

התשובה מתאימה לרבים מאיתנו:

 

הבחירה בידנו אם לשחרר את ציפור המאוויים והכמיהות שלנו ולתת לה לעוף כדי להגשים את חלומותינו, או להמית אותה במו ידנו.

 

אם הציפור שלכם עדיין חיה – תנו לה לעוף.

 

 

מעשה בבנו של רבי עקיבא שנשא אישה.

 

מה עשה?

 

כיוון שהכניסה עמד לו כל הלילה והיה קורא בתורה בפרשה.

 

אמר לה: "טלי נר והאירי לי".

 

נטלה נר ועמדה לפניו מאירה מערב ועד הבוקר.

 

בבוקר ביקר אצלו רבי עקיבא.

 

אמר לו: "בני, מצא או מוצא?"

 

אמר לו: "מצא".

 

(נלחק מילקוט שמעוני, משלי י"ח)

 

סיפור זה מעלה נקודה מאוד חשובה למחשבה, מהי הכוונה במצא או מוצא? (אולי חיפוש מתמיד עדיף על מציאה?)

 

 

היו היתה ילדה חביבה, נעימה ונבונה.

 

היו לה עוד שתי אחיות שהיו יפיפיות.

 

הילדה שבסיפורנו לא חשה יפה במיוחד ואפילו חשבה לפעמים, ליד אחיותיה המדהימות, שהיא ממש מכוערת.

 

אחריהן תמיד סובבו אנשים את ראשם ברחוב ואמן התפעלה מהן. ממנה איש לא התפעל.

 

יום אחד, בלכתה ברחוב ראתה בחלון ראווה של חנות כובעים, כובע מ ד ה י ם!!!! היא חשבה בליבה שאם רק תחבוש את הכובע תהיה ודאי יפיפיה ומדהימה כמו אחיותיה.

 

וגם ממנה תתפעל אימה וגם אחריה יסובבו אנשים את ראשם ברחוב.

 

אבל הכובע היה יקר מאד מאד ולא היה בכיסה מספיק כסף לשלם עבורו.

 

היא ביקשה ממוכר בחנות לשמור על הכובע עבורה עד שתחסוך מספיק כסף.

 

ואכן, היא עבדה קשה, חסכה פרוטה לפרוטה עד שכמעט בתום שנה שלמה היה בידה הסכום הדרוש.

 

היא באה לחנות הכובעים והכובע המדהים אכן חיכה לה בחנות, כי מי יכול היה להרשות לעצמו כובע כה יקר.

 

היא שילמה עבורו בשמחה ויצאה לרחוב. לא היה איש שעבר ולא סובב את ראשו אחריה בהתפעלות.

 

היא הרגישה יפיפיה, מדהימה והלכה בגאווה, נושאת את ראשה, סופגת בהנאה את המבטים המשתאים של האנשים מול היופי שלה.

 

כאשר נכנסה הביתה, הביטה בה אימה בהשתאות, איזו ילדה יפיפיה ראתה בפתח!!

 

"זה הכל בגלל הכובע המקסים, שאני נראית כה יפה" אמרה לאימה.

 

"איזה כובע?" שאלה האם. "אין לך שום כובע על הראש, את פשוט נראית מדהימה ואף פעם לא שמתי לב איזו יפיפיה את!"

 

הילדה הושיטה את ידה ונגעה בראשה, אכן, הכובע לא היה שם. היא שכחה אותו בחנות!!!

 

 

היו היה מלך עשיר בעל 4 נשים.

 

הוא הכי אהב את האישה הרביעית ופינק אותה עם בגדים יפים והביא לה את המאכלים הכי טובים. הוא לא נתן לה משהו פחות מהכי טוב.

 

הוא גם מאוד אהב את אישתו השלישית ותמיד הראה אותה לממלכות שכנות. אך הוא תמיד חשש שהיא תעזוב אותו למען אחר.

 

הוא גם מאוד אהב את אישתו השנייה. הוא היה מספר לה הכול והיא תמיד אדיבה, מתחשבת וסבלנית איתו. מתי שהמלך נתקל בבעיה הוא תמיד היה מדבר איתה והיא הייתה עוזרת לו לעבור זמנים קשים.

 

אישתו הראשונה של המלך הייתה בת זוג נאמנה מאוד ועשתה תרומות גדולות בשימור כספו וממלכתו של המלך. אך המלך לא אהב את אישתו הראשונה. ולמרות שהיא אהבה אותו מאוד הוא בקושי שם לב אליה.

 

יום אחד, המלך נהיה חולה והוא ידע שזמנו הגיע. הוא חשב על החיים הנפלאים שלו ותהה, "יש לי ארבע נשים ושאני אמות אני אהיה לבד".

 

לכן הוא שאל את אישתו הרביעית, "אהבתי אותך הכי הרבה וטיפלתי בך נהדר. עכשיו שאני גוסס האם את תבואי איתי ותארכי לי חברה?" "אין סיכוי" היא ענתה והלכה מבלי לומר עוד מילה. תשובתה פגעה כמו סכין חד לליבו.

 

המלך שאל את אישתו השלישית "אני אהבתי אותך כל חיי. עכשיו שאני גוסס האם תבואי איתי לארח לי חברה?" "לא!" היא ענתה "החיים הם טובים מידי! שאתה תמות אני אתחתן מחדש!".

 

ליבו שקע והפך לקר.

 

הוא שאל את אישתו השנייה "אני תמיד פניתי אליך לעזרה ואת תמיד היית שם בשבילי. שאמות האם תבואי איתי ותארחי לי חברה?" "אני מצטערת אני לא יכולה לעזור לך הפעם!" היא ענתה "המקסימום שאני יכולה לעשות זה ללכת איתך לקבר" תשובתה הכתה בו כברק והמלך היה הרוס.

 

פתאום קול קרא "אני אבוא איתך, אני אעקוב אחריך לאן שתלך" המלך הסתכל למעלה וראה את אישתו הראשונה.

 

היא הייתה רזה מאוד בגלל שהיא הוזנחה.

 

בסבל רב אמר המלך "הייתי צריך לטפל בך טוב יותר שהייתה לי הזדמנות".

 

למען האמת לכולנו יש 4 נשים בחיינו:

 

אשתנו הרביעית היא גופנו. לא משנה כמה זמן ומאמץ נשקיע בלעשות אותו יפה, הוא יעזוב אותנו שנמות. אשתנו השלישית היא רכושנו, מעמדנו וכספנו. שנמות זה יעבור לאחרים. אשתנו השנייה היא המשפחה והחברים שלנו. לא משנה כמה הם היו שם בשבילנו, הכי רחוק שהם יישארו איתנו זה עד הקבר.

 

ואשתנו הראשונה היא הנשמה שלנו. לרוב מוזנחת במרדף לכסף, כוח והנאות העולם. למרות שנשמתנו היא הדבר היחידי שילך איתנו לכל מקום.

 

חזק וטפח אותה, בגלל שהיא החלק היחיד שילך איתנו לכתרו של האלוהים וימשיך איתנו לנצח.

 

 

אישה כבת 42 הגיעה לכומר לוידוי ואמרה לו: "אדוני הכומר, הבית שלי מתפרק, הוא ישן ובלוי ולי ולבעלי אין כסף להחליף אותו, הילדים שלנו מתרוצצים כל היום בחוץ ולא מקדישים מספיק זמן לשיעורי הבית שלהם. הרכב שלנו התקלקל ובעלי הביא לי ליום ההולדת כרטיס ברכה וספר… כל כך לא רומנטי… הכל פשוט כל כך רע… אני לא יודעת מה לעשות…"

 

הכומר יצא מתא הוידויים וסימן לאישה להתקרב אליו, הוציא נייר קטן וסימן עליו נקודה שחורה במרכזו, "מה את רואה כאן?" – שאל.

 

"אני רואה נקודה שחורה" – אמרה האישה.

 

"מה עוד?" – שאל הכומר.

 

"כלום". ענתה.

 

"שכחת דבר חשוב", אמר הכומר, "את רואה גם את הנייר?"

 

האישה חייכה.

 

היא נזכרה שאומנם הבית שלה ישן אבל יש לה בית, היא חשבה על הילדים שמתרוצצים בחוץ כי הם בריאים ומלאי אנרגיה…

 

הרכב התקלקל, אבל יש לה רכב שלא כמו לכולם, היא חייכה כשחשבה שבעלה אולי לא בחר את המתנה האידיאלית אבל אכן חשב עליה…

 

והיא בעצם יודעת שהוא מאד אוהב אותה, היא הבינה שלפעמים אנחנו מתמקדים בנקודה השחורה ולא רואים את הנייר עצמו…

 

אז מתי אתה רואה רק את הנקודה השחורה?

 

מתי אתה מתמקד במה שאין?

 

תפוס את עצמך במהלך היום כשאתה מתמקד "בנקודה השחורה", עצור לרגע ונסה לראות את "הנייר".

 

כל דבר שנתמקד בו – יגדל.

 

 

 

מנהל בכיר, צעיר ומצליח נסע ברחוב שכונתי, במהירות מופרזת, ביגואר החדשה שלו. הוא נזהר ובדק שלא מגיחים ילדים מבין המכוניות החונות והאט כשחשב שהוא מבחין במשהו.

 

במהלך הנסיעה, לא צץ ילד. אבל במקום זה, פגעה לבנה בדלת היגואר! הוא עצר בחריקת בלמים ונסע לאחור למקום שממנו נזרקה הלבנה. הנהג הזועם זינק מחוץ למכונית, תפס את הילד הקרוב ביותר והדף אותו בצעקות על המכונית שלו, "מה זה צריך להיות? מה לעזאזל אתה עושה? זאת מכונית חדשה והלבנה שזרקת גרמה נזק רב. למה עשית את זה?"

 

הילד הקטן התנצל. "סליחה… אני מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות." הוא התחיל להתחנן, "זרקתי את הלבנה כי אף אחד לא עצר…" בדמעות שזלגו על לחייו הצביע מעבר למכונית החונה ואמר, "זה אחי, הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו ואני לא מצליח להרים אותו." עכשיו הוא כבר התייפח ושאל את המנהל ההמום, "אתה מוכן בבקשה לעזור לי להרים אותו חזרה לכיסא הגלגלים שלו? הוא נפצע והוא כבד מדי בשבילי".

 

הנהג הנרגש והנסער ניסה לבלוע את הגוש שחנק את גרונו. הוא הרים במהירות את הילד הנכה לתוך כיסא הגלגלים, אחר-כך הוציא ממחטת בד וניקה את הפצעים שלו. סקירה מהירה אמרה לו שהכול יהיה בסדר…

 

"תודה רבה ושאלוהים יברך אותך", אמר הילד אסיר התודה לזר.

 

נסער מכדי לדבר, הביט האיש בילד מוביל את אחיו בכיסא הגלגלים לאורך המדרכה אל ביתם. הדרך חזרה ליגואר היתה ארוכה וממושכת.

 

הנזק במכונית היה ניכר, אבל הנהג לעולם לא טרח לתקנו. הוא השאיר אותו כתזכורת למסר הבא: "אל תתנהל בחיים מהר מדי, באופן שיחייב לזרוק עליך לבנה כדי לזכות בתשומת-לבך!"

 

אלוהים לוחש לנפש שלנו ומדבר אל הלב שלנו. לפעמים, כשאין לנו זמן להקשיב, הוא נאלץ לזרוק עלינו לבנה. זאת הבחירה שלנו להקשיב או לא להקשיב.

 

 

מוקדש לכל האנשים המיוחדים שבחיי…

 

פעם שאלה אותי אימי "מהו החלק הכי חשוב בגוף האדם?"

 

במרוצת השנים ניסיתי למצוא את התשובה הנכונה.

 

כשהייתי צעיר מאד, חשבתי שהצליל הכי חשוב עבורנו.

 

אז עניתי: "האוזניים, אמא…"

 

אבל היא אמרה לי: "לא בני, יש אנשים חרשים והם מסתדרים היטב…, אשאל אותך שוב בבוא היום."

 

חלפו השנים מאז…

 

ושוב הייתי בטוח שמצאתי את התשובה הנכונה:

 

"הראייה – הכי חשוב בגוף האדם הם העיניים שלנו."

 

היא הסתכלה עלי ואמרה:

 

"אתה לומד מהר, אבל התשובה היא לא נכונה, יש אנשים עיוורים בעולמנו והם מסתדרים מצוין."

 

המשכתי לחשוב על התעלומה ששאלה אותי אמי.

 

כל פעם שחשבתי שהגעתי לתשובה הנכונה, אמי לא הסכימה עם דברי.

 

יום אחד, סבי נפטר.

 

כולנו היינו מאד עצובים.

 

אני זוכר שאפילו אבא שלי בכה.

 

באותו רגע, אמי ניגשה אלי ושאלה:

 

"אתה עדיין לא יודע את התשובה בני?"

 

הייתי המום מהתזמון של אמי, דווקא עכשיו?

 

"זו שאלה מאד חשובה יקירי."

 

היא הסתכלה עלי כמו שרק אמא יודעת לעשות, ראיתי את הדמעות בעיניה וחיבקתי אותה חזק.

 

ואז, כשהיא נשענת על כתפי, אמרה לי:

 

"חמוד שלי, החלק הכי חשוב בגוף האדם, היא הכתף."

 

"בגלל שהיא מחזיקה את הראש?" – שאלתי…

 

לא, בגלל שהכתף מחזיקה את הראש של מי שאוהבים, כשהוא בוכה ועצוב. כולנו צריכים כתף להישען עליה ברגעים מיוחדים.

 

אני מתפללת שתמיד תהיה לך כתף מיוחדת להישען עליה, כמו שיש לי אותך היום…

 

לכל האנשים המיוחדים שבחיי, שתמיד תהיה לכם כתף רכה וחזקה ובמיוחד שנדע להיות כתף למי שזקוק…

 

 

ילד עיוור ישב לו על מדרגות של בנין גבוה וכובע תחתיו, הוא החזיק שלט לרגליו שאמר: "אני עיוור – אנא עזרו לי", אך בכובעו היו רק מספר מועט של מטבעות.

 

אדם שעבר בסביבה ראה את הנער והוציא מספר מטבעות מכיסו ושילשל אותם לכובעו של הנער.

 

האיש גם לקח לידיו את השלט מחק את הכתוב והחזיר את השלט למקומו כך שכולם יוכלו לראות את המילים החדשות…

 

במהרה החל הכובע להתמלא…

 

הרבה יותר אנשים החלו לתת כסף לנער העיוור…

 

באותו אחה"צ עבר שם שוב אותו אדם ששינה את הכתוב בשלט כדי לבדוק מה שלום הנער העיוור.

 

הנער שזיהה את צלילי הנעלים של האיש מייד פנה אליו ושאל, "האם אתה הוא האיש ששינה את הכתוב בשלט שלי הבוקר? ספר לי בבקשה מה כתבת?"

 

האיש ענה: "בסה"כ כתבתי את האמת, כתבתי את מה שהיה כבר רשום אבל רק במילים אחרות."

 

מה שהאיש כתב בשלט: “היום הוא יום נפלא אך אינני יכול לראות זאת".

 

האם אתם סבורים שהשלטים אמרו את אותם הדברים?

 

ברור ששניהם סיפרו לאנשים שהנער עיוור, אבל השלט הראשון ביקש עזרה ע"י זה שאנשים ישימו כסף בכובע.

 

השלט השני פשוט סיפר לאנשים עד כמה יש להם מזל שהם יכולים להנות מהיופי של אותו היום, אך הנער העיוור אינו יכול.

 

האם זה מפתיע אפוא שהשלט השני היה יעיל יותר?

 

שני לקחים לסיפור:

 

הראשון הוא: "היה אסיר תודה על מה שיש לך, למישהו אחר יש פחות ממך! עזור היכן שאתה יכול לעזור."

 

השני הוא: "היה יצירתי, היה חדשני, חשוב אחרת, תמיד יש דרך נוספת טובה יותר."

 

 

לעתים קרובות אני מתבקש לתאר את החוויות של לגדל ילד עם צרכים מיוחדים, לנסות לעזור לאנשים רגילים שלא חולקים חוויה יחודית זו להבין, לנסות לדעת מה ההרגשה, אז זה כך:

 

כשעומד להיוולד לך תינוק, זה כמו לתכנן חופשה אגדתית באיטליה. אתה קונה מפה וספר הדרכה, ומתכנן תכניות נפלאות של מה תעשה ולאן תלך: הקולוסיאום, הפסל של דוד, הגונדולות בוונציה…, אתה אפילו לומד להגיד מספר מלים ומשפטים באיטלקית, ואתה מתרגש מאוד מהחוויה הצפויה לך.

 

חסר סבלנות אתה כבר להוט לצאת, והנה מגיע היום המיוחל. נרגשים אתם אורזים מזוודות, יוצאים לדרך וכמה שעות אחר כך המטוס נוחת והדיילת אומרת: "ברוכים הבאים להולנד".

 

"הולנד?" אתה שואל, "מה זאת אומרת הולנד?", אנחנו אמורים להגיע לאיטליה, כל חיי חלמתי להגיע לאיטליה, אבל היה שינוי בתכנית הטיסה. אתה בהולנד וכאן אתה צריך להשאר.

 

הדבר החשוב הוא שלא הביאו אותך למקום נורא או דוחה, מלא במגיפות, רעב או מחלות אחרות. זה רק שהגעת למקום שונה מזה שתכננת…

 

עכשיו אתה צריך לצאת ולקנות מדריך אחר, מפות אחרות, וללמוד מלים בשפה שונה. ואתה פוגש אנשים שמעולם לא פגשת בעבר.

 

אכן, מקום שונה. אולי איטי מעט מאיטליה, או פחות מהודר וראוותני, אבל רק מקום אחר.

 

לאט אתה מתאושש, לוקח נשימה עמוקה ומתחיל להתבונן מסביב, ורואה שבהולנד יש תחנות רוח, ופרחים מרהיבים. בהולנד יש אפילו אמנים מפורסמים.

 

עדיין, אנשים שאתה פוגש מסביב עסוקים בלנסוע ולחזור מאיטליה, מתארים איך בילו שם נפלא, ובשארית חייך תמיד תאמר: "כן, שם גם אני הייתי אמור להיות, כך תכננתי" והכאב על אותו חלום אבוד ילווה אותך תמיד.

 

הנקודה החשובה היא שאם תבזבז את חייך בלהתאבל על חלום שלא יתגשם, לעולם לא תוכל לראות ולהנות מכל הדברים הנפלאים והייחודיים שיש להולנד להציע לך…

 

תודה רבה לנאווה (26-7-07)